העליה השנייה הייתה גל הגירה שכלל כ-35,000 יהודים, רובם יוצאי מזרח-אירופה, שהגיעו לארץ ישראל בתקופת האימפריה העותמנית (1904). גל זה נקטע אחרי 10 שנים, כתוצאה מפריצת מלחמת העולם הראשונה.

הגורם העיקרי שהביא לעליה זו היה קשר דתי-מסורתי של יהודים רבים לארץ ישראל אשר נושא את רעיון הציונות מעליו. כידוע, העליה לארץ בשנים אלו הייתה במידה מסוימת חלק מ'הגירת המונים' שהתחוללה בעולם, ובה עשרות מליוני בני אדם נעו בכיוון יציאה מאירופה לכיוון מערב – מה שכונה דאז "העולם החדש" בו רוב מבקשי המקלט ביקשו להגיע אל יבשת אמריקה ואוסטרליה.

בסיום גל העליה הסתכמה האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל בכ-85,000 איש.