המושג 'מושבה' הראה ניצניו בארץ ישראל בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 ומשמעו צורת התיישבות כפרית המתבססת על קרקע בבעלות פרטית. עיקר הפעילות במושבה בשנים אלו, התבססה על ענפי החקלאות. חיי התרבות והחברה במושבות היוו חלק בלתי ניפרד מקיומן שכידוע, תקופת המושבות חפפה בתקופת העליה הראשונה והשנייה לארץ ישראל. 

בין השנים 1881-1948 הוקמו בארץ ישראל כ-60 מושבות וביניהן ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה (1882)  ופתח תקווה (1878) על הקמתן היו אחראים "איכרים" וניתן להגיד כי הגורם העיקרי שהניע את הקמת מושבות אלו היה גזרות ורדיפות אנטשימיות בקרב יהודים בגולה, וביניהן: פרעות קישינב (1903), פרעות "המאות השחורות) (1904) ופרעות בייליס (1911).